מזה מוקסה?

עודכן ב: יול 7

מוקסה הוא השם שניתן למוצר שמכינים מעלי לענה ומשתמשים בו לצורך מוקסיבציה כלומר, חימום נקודות מסוימות בגוף, בד"כ נקודות אקופונקטורה, ע"י הבערת המוקסה ,או ישירות על הגוף או עם חומר כלשהו שחוצץ בין המוקסה לגוף, או ממרחק מסוים. מקור השם מוקסה הוא עיוות של השם היפני מוגוסה mogusa 艾 שם היא מוכרת גם כ- "יומוגי" Yomogi 蓬אלו הם למעשה שמות נרדפים שמתייחסים לצמח הלענה. מוקסיבציה היא מילה המשלבת את שם


הצמח – מוקסה, עם סיומת המעידה על דרך השימוש בו – בערה:moxa+combustion=moxibustion הכנת המוקסה את המוקסה מפיקים מעלי לענה מזן שנקרא לענה יפנית – Artemisia princeps בשלב הראשון עלי הלענה נקטפים בתקופה שבין מאי ליולי במהלך הקיץ מייבשים את העלים בצל, ואם יש צורך, ממשיכים את התהליך גם בחורף באמצעות מכונות אוורור, עד שמגיעים למצב שבו אחוז הנוזלים בעלים קטן מ –

11%. בשלב הבא העלים המיובשים מרוסקים במכונה שקוצצת אותם לגודל אחיד, ולאחר מכן נטחנים דרך משחזת אבן. את התוצר הזה מסננים סינון ראשוני, שלאחריו מקבלים מוקסה גסה. כדי לקבל מוקסה טהורה טוחנים את המוקסה הגסה שוב במשחזת אבן, מסננים אותה בשנית ומפרידים אותה משאריות החומר העצי שעדיין נותר, על ידי מכונת רוטרי מסווג. המוקסה שמתקבלת לאחר תהליך זה דומה לצמר גפן ספוגי ואוורירי בצבע זהוב-ירוק.

יש מספר גורמים הקובעים את איכות המוקסה: החלק בעלה שבסופו של דבר הופך להיות המוקסה מכונה בלועזיתTomentose, מדובר בצמיחה של סיבים או שערות שיוצאות מחלקו התחתון של העלה ויוצרות מרקם צמרי. שערות אלו מכילות אחוז גבוה יחסית של שמנים אתריים, ככל שאחוז ה – Tomentose יהיה גבוה יותר ביחס לעלה, כך המוקסה שתיוצר תהיה איכותית יותר, מכוון שהיא תהיה רכה יותר, ויותר נוחה לעיצוב. לכן לזמן הקטיף יש משמעות גדולה ביחס לאיכות המוקסה שתתקבל – עד כדי כך שבפולקלור היפני ממליצים לקטוף את העלים "ביום השלישי של החודש השלישי" או "ביום החמישי של החודש החמישי" . אחוז השערות מכלל העלה הוא נמוך – עד כדי כך שכדי להפיק 2 קילוגרם של מוקסה טהורה, יש צורך ב - 100 קילוגרם של עלי לענה.


איכות ההפרדה בין החומר הצמרירי לחומר העצי בתהליך ההפקה קריטית לאיכות המוקסה וזאת משתי סיבות: ככל שהמוקסה יותר אחידה, היא בוערת בקצב יותר אחיד, מה שמאפשר למטפל לשלוט בה בצורה יותר טובה, וגם יותר קל לעצב אותה לצורה המתאימה. בנוסף, החומר העצי מעלה את טמפרטורת הבעירה של המוקסה מה שעלול ליצור כוויות. לאחר היצור מיישנים את המוקסה פרק זמן כלשהו. ככל שהיא מיושנת יותר צבעה הופך בהיר יותר והיא טובה יותר משום שאז אחוז הנוזלים בה יורד ולכן מהירות הבערה שלה עולה ויותר קל לא לגרום לכוויות. מוקסה איכותית מיושנת לפחות שלוש שנים.




בתמונות ניתן לראות מוקסה בשלוש דרגות שונות של איכות: נמוכה (התמונה הימנית), רגילה (התמונה האמצעית) ומשובחת (התמונה השמאלית)



התפתחות היסטורית על פי חוקרי כתב שבודקים אדת מקור הסימניות הסיניות, ומכתבי יד עתיקים שנמצאו, משערים כי מוקסיבציה הייתה קיימת בסין קרוב לשלושת אלפים שנה ובגלל הפשטות היחסית בהכנתה, לעומת המורכבות הטכנולוגית הנדרשת לצורך יצור מחטים, היא כנראה הקדימה את הדיקור בתור דרך טיפולית. המוקסה התפשטה מסין לשאר מדינות אסיה: לטיבט, קוריאה, וויטנאם ויפן שם היא הפכה להיות פופולארית מאוד בקרב פשוטי העם בעקבות מספר סיבות: לצמח הלענה כולו יש חשיבות רבה בפולקלור היפני למשל עוגת אורז עם לענה היתה המנחה המקובלת שהיו מניחים על קברים כדי להרגיע את הרוחות, והיו נוהגים להניח עלי לענה מתחת ליסודות הבית כדי לוודא שהילדים שגרים בבית יגיעו לבגרות. משום שבבל מקרה צמח הלענה היה מקובל מאוד בתרבות העממית, להשתמש בו בתור אמצעי ריפוי היה מעבר טבעי מאוד. זו דרך טיפול שהייתה זמינה פשוטה וזולה, וכנראה שביחס לאלטרנטיבות הטיפול באותם זמנים היו למוקסה תוצאות טובות. ישנם מספר טקסטים רפואיים שמראים על ההתפתחות של המוקסיבציה ביפן לאורך התקופות בסביבות 984 לספירה נכתב הספר "אי-שין-הו" שהוא למעשה הטקסט היפני הראשון על רפואה סינית ובאנציקלופדיה זו יש שני כרכים שלמים שמוקדשים אך ורק לשימוש במוקסה. הפריחה הגדולה של הרפואה הסינית ביפן הגיעה בתקופת אדו, בסביבות 1680 לספירה – ישנו תיעוד של רופאים שהגיעו מהולנד וגרמניה ולמדו דיקור ומוקסיבציה ביפן והפיצו ידע זה לאחר מכן באירופה. תקופת מייג'י (1868-1912) היתה התקופה בה יפן נחשפה למערב והרפואה המסורתית ירדה מקרנה ואבדה מגדולתה לעומת הרפואה המערבית המודרנית. דיקור ומוקסה הוצאו מהחוק, ורפואת צמחים הותרה רק לרופאים ורוקחים. אך מתום מלחמת העולם השנייה ועד ימינו יש חזרה הדרגתית אל הרפואה היפנית העממית, בתחילה בשל המחסור בתרופות והעלות הגבוהה של הרפואה המערבית, ולאחר מכן בעקבות מחקרים ונסיון קליני חיובי של מטפלים ורופאים פורצי דרך כמו ד"ר יושיו מאנאקה, איסאבורו פוקאיה וטקאשי סאוואדה, שהוכיחו כי יש מצבים שבהם הרפואה היפנית העממית יעילה יותר מהרפואה המערבית. מרשים ביותר סיפורו של איסאבורו פוקאיה שחמוש בקטורת, מוקסה וצינורית במבוק בלבד, הצליח לרפא אנשים ממחלות קשות מאוד כמו שחפת ולהשאיר בחיים אנשים עם אי ספיקה כלייתית לאחר שנגמר ציוד הדיאליזה. ב - 1974 הוחלט למסד מחדש את הרפואה המסורתית ביפן ונכון להיום יש שלושה רשיונות נפרדים לעוסקים בתחום: רשיון לדיקור, רשיון למוקסיבציה ורשיון לשיאצו.


חשיבות המוקסיבציה ברפואה הסינית מוקסיבציה היא ענף חשוב מאוד וקצת מוזנח ברפואה הסינית בארץ כדי להבין את חשיבותו מספיק להסתכל על הסימנייה הסינית לאקופונקטורה שמורכבת משתי סימניות: zhenjiu 针灸 כשהסימנית jiu משמעה מוקסיבציה, כלומר הדיקור והמוקסה משולבים ביחד ויוצרים גישה טיפולית אחת שמובילה לבריאות, וכאמור המוקסה הקדימה את הדיקור, אך במערב, משום מה, כולם מאוהבים בדיקור ולא משתמשים הרבה במוקסה – אולי כי העבודה עם המוקסה דורשת מומחיות שלוקח יותר זמן להגיע אליה, או אולי בגלל החשש של המטופלים מקבלת כוויה או מצילוק, או שיכול להיות שזה קשור למגבלות זמן – טיפולי מוקסה לוקחים יותר זמן. אינדיקציה לחשיבות של המוקסיבציה אפשר לראות כבר מהקלאסיקה של הרפואה הסינית "הציר השמיימי" (770-220 לפנה"ס) שבו בפרק 73 כתוב "מחלה שאי אפשר לרפא בדיקור אפשר לרפא עם מוקסה" דוגמא נוספת לחשיבות המוקיבציה אפשר גם לראות בניסוי המפורסם ביותר שנעשה ברפואה הסינית – היפוך עובר. בין 1992 ל 1996 133 נשים שאובחן שהעובר שלהן נמצא במנח הפוך לאחר שבוע 28, עברו טיפול יום-יומי במוקסה עד היפוך העובר. בתור קבוצת ביקורת נלקחו 224 נשים שהעובר שלהן היה הפוך לאחר שבוע 28 ולא בוצע בהן שום טיפול. בקבוצת הביקורת אצל 165 מתוך 224 היה היפוך עובר ספונטני – כלומר 73.66%, בקבוצה שטופלה במוקסה 123 מתוך 133 נשים חוו היפוך עובר "ספונטני" – כלומר 92.48%.



טכניקות שימוש ביפן מחלקים את המוקסיבציה לשני סוגים :מוקסה שמשאירה צלקות וכזו שלא משאירה צלקות. למוקסה המצלקת יש חלוקה לעוד שלוש תת קטגוריות :

טונטסוקיו שידועה גם כ – אוקיו, והיא הנפוצה ביותר בה מגלגלים את המוקסה לפתיל זעיר או קונוסים זעירים בגודל חצי גרגר אורז, מניחים על העור בנקודה הרצויה, או ישירות על העור או עם שכבה דקיקה של משחה נגד כוויות – שיונקו, מדליקים באמצעות קטורת ונותנים למוקסה לבעור עד העור כדי לעורר את הנקודה. התחושה שמתקבלת משיטה זו נעה בין חום עדין לצביטה קטנה כאשר לטכניקת הגלגול של המוקסה, ולאיכות המוקסה, יש השפעה מכרעת על התחושה המתקבלת – המטפל יכול לשלוט בטמפרטורה של האוקיו ע"י רמת הדחיסות – ככל שהאוקיו דחוס יותר הוא בוער לאט יותר ומגיע לטמפרטורות גבוהות יותר ואותו כנ"ל לגבי רוחב הפתיל, - ועל האפקט הטיפולי המתקבל. כעקרון ככל שהאוקיו דק יותר ודחוס פחות, הוא חודר יותר לעומק ומחזק יותר וככל שהקונוס רחב יותר ודחוס יותר כך הוא מפזר יותר ומעורר יותר את הצ'י המגן. בנוסף, ככל שהמוקסה היא יותר טהורה היא בוערת בטמפרטורה נמוכה יותר.טכניקה זו היא הטכניקה שבה עבדו פוקאיה וסוואדה. לקראת סוף ימיו, פוקאיה התחיל לעבוד עם מקל במבוק חלול שאותו היה מצמיד אל העור מסביב לאוקיו הבוער. לשיטה זו מספר יתרונות: המטופל מרגיש את החום בצורה אחרת, בד"כ יותר עדינה, על ידי תיזמון מדוייק ניתן לשלוט בקצב הבעירה של האוקיו ועפ"י אדוארד אוביידי יצירת המעגל ע"י הבמבוק מסביב לאוקיו הבוער מונע מהצ'י המגן "להתעורר" ומאפשר לאוקיו לחדור עד הצ'י המזין. בנוסף, אם המטפל סוגר את החלק העליון של הבמבוק בזמן הנכון, ניתן ליצור כוס רוח קטנטנה.

שושאקוקיו ובה משתמשים כדי לטפל ביבלות או בעקיצות ארסיות. הטכניקה השלישית נקראת דאנוקיו ובה משתמשים בקונוסים גדולים כדי לצרוב את העור ולאחר מכן מניחים משחת צמחים שיוצרת כיב ולאחר שהוא מפסיק להפריש שמים משחה צמחית אחרת שעוזרת להחלמה. בשיטה זו משתמשים במחלות כבד מסויימות וכשיש תקיעות חמורה של דם. אני משתמש רק בטונטסוקיו מבין הטכניקות הנ"ל. במוקסה שלא משאירה צלקת יש מגוון אין סופי של שיטות החל מלשים משטח כלשהו שיחצוץ בין הבעירה לבין החום כגון מלח, ג'ינג'ר או שום ועד להרחיק את המוקסה מהגוף אם ע"י תלייה שלה ממחטי הדיקור (מה שמכונה קיוטושין) ועד ל"סיגר" מוקסה. למוקסה בשיטה הזו יש אפקט שונה מאוד משל המוקסיבציה באוקיו: אם את הפעולה של האוקיו ניתן להשוות לפעולה של מחטי דיקור אז את האפקט של המוקסה הלא מצלקת (ובעיקר את הקיוטושין) ניתן להשוות למסאז' – החום הוא בטמפרטורה יותר נמוכה ולאורך זמן יותר ארוך מה שיוצר הרפיה של שרירים בדומה לעיסוי .



12 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול